בג"ץ 2673/06 אביבה שאוה- שוע נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
זה זמן רב מתחבט ביהמ"ש העליון בנושא זכויות הפנסיה של בן הזוג. סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג- 1973 כפי שתוקן זה עתה קובע, כי רכוש בר איזון כולל גם זכויות עתידיות לפנסיה. אך האם הקביעה בחוק, כי הפנסיה הינה רכוש בר איזון שיש לחלקו, היא אפשרית? לאחרונה, ביום 21.4.09 נדרש ביהמ"ש העליון שוב לעניין הזה. עתירתה של העותרת לקבל את מחצית הפנסיה של בעלה אמנם נדחתה כדין, כיון שהיא היתה בעת פטירתו גרושה.
כל ניסיונותיה להסתמך על הצוואה שבה הוריש לה את זכויות הפנסיה נהדפו. עניין זה ברור לחלוטין שהרי הפנסיה מגיעה לזכאים/ מוטבים פנימיים המוגדרים בתקנון הפנסיה, כמו בן זוג, ילדים אך לא למוטבים חיצוניים כמו גרושתו של המנוח. מכאן שעוצמת התקנונים הפרטיים של קרנות הפנסיה השונות גוברת על השיתוף ועל האיזון בעימות הישיר בינהם.
לכן בפסה"ד, ניסה ביהמ"ש העליון, (כב' השופטת מ' נאור) לאגוף את הבעיה בדרך אחרת, כהגדרתו: "המסלול הקנייני: זכות קניינית של בן הזוג הגרוש לקבלת פנסיית שאירים", היינו שמחצית הזכויות "משוריינות" לבן הזוג מכוח השיתוף, אלא שחזית המריבה בעניין זה לקביעת ביהמ"ש אינה בין בני הזוג לקרן הפנסיה, אלא בין בני הזוג בינם לבין עצמם, שכן תמיד בן הזוג זכאי למחצית גם אם מדובר בפנסיה תקציבית.
אלו זכויות בנות שיתוף או בנות איזון, אפילו טרם הגיע מועד מימושן (ראו בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית או בג"ץ 4178/04 פלונית נ' ביה"ד הרבני). אולם בשעה שבני הזוג מתגרשים, טרם קמה בכלל הזכות לפנסיה, שכן זו תיווצר רק היציאה לפנסיה או עם פטירת בן הזוג ותשולם רק לבן זוג נשוי (האלמן/ה) ולא לבן הזוג הגרוש. כך בעצם שומרות קרנות הפנסיה על האיזון המוניטרי שלהן.
התוצאה החמורה הזו אומרת, שאין כל הגיון להתגרש זמ"ז. הגירושין מחסלים באיבכה אחת את זכות בן הזוג הנותר, אפילו חיו יחד עשרות שנים, לקבלת הפנסיה עם פטירת הראשון. הפתרון הראשון הסתמן אולי בבע"מ 4870/06, שם הוסכם בין בני הזוג בהסכם הגירושין, כי האשה תוכל לגבות את המגיע לה מתוך הפנסיה החודשית של הבעל גם לאחר מותו, כאשר בעצם הכוונה היתה שהיא תוכל לגבות את סכום הפנסיה החודשית המגיעה לה מתוך העזבון ולא מקרן הפנסיה, וכפי שנאמר שם, קיימת בזאת מגבלה שכן המימוש תלוי בסכום הכסף המצוי בעזבון ובסדרי הנשייה (עדיפות).
הפתרון המוצע איפוא לבני הזוג שברצונם להתגרש, ליתן התחייבות המחייבת את עזבונם להמשיך ולשלם מכספי העזבון את הפנסיה לבן הזוג הנותר. החולשה בפתרון מהסוג הזה היא שהוא אינו ישים כלל ועיקר, שכן לא תמצא בן זוג המוכן שגרושתו תחייב את יורשיו להמשיך ולשלם לה את הפנסיה מתוך כספי הירושה שקיבלו, כל ימי חייה.
אנו נציע פתרון אחר (שכבר הוזכר במאמר "הקיימת חובת היוון לנכסים פיננסיים?"), באופן שתהיה קבועה בחוק חובת היוון. כך יוכל ביהמ"ש להוון את זכות הפנסיה של בן הזוג באופן המחייב את בן הזוג לשלם לשני כאן ועכשיו, עוד קודם הגירושין או הפטירה, במסגרת איזון המשאבים (או חלוקת הרכוש) סכום הפנסיה המהוונת בתשלום אחד.
הטלת חובת ההיוון על כספי הפנסיה העתידית תאפשר לבני הזוג להתגרש זמ"ז שאם לא כן כיצד יוכל בן הזוג הנותר להבטיח לעצמו את המשך תשלום הפנסיה? ופסה"ד האחרון בעניין שלנו בג"ץ 2673/06 הוא ההוכחה לכך. העותרת הפסידה את כספי הפנסיה של מי שהיה בעלה ממנו התגרשה, אשר נפטר שבעה חודשים לאחר הגירושין.
זה גם "מסתדר" עם סעיף 6 לחוק יחסי ממון הקובע, כי אם היו נכסי האחד עולים על נכסי השני עליו לשלם לו מחצית ההפרש- כיצד נחשב זאת ללא קביעת סכום בדרך של היוון?
