על חופש החוזים, פגיעה בפרטיות ומתי יתערב בג"ץ?

בג"ץ 5757/08 פלוני נ' אלמונית (18.11.2008)

להסכמים שנעשים בין בני זוג ניתן תוקף של פסק דין. הם לא רק הסכמים, אלא ממש פסק דין לכל דבר ועניין. אלא שלא כך תמיד הדבר.

בעניין אחד, בג"ץ 5757/08 פלוני נ' אלמונית, שניתן לאחרונה (פורסם באתר ביהמ"ש העליון) פרץ סכסוך בין בני זוג על רקע קשר רומנטי של הבעל עם אשה אחרת, נשואה. לאחר מו"מ, הם הגיעו להסכם חלוקת רכוש שקיבל תוקף של פסק דין, בו התחייבה האשה שלא לעשות כל שימוש בדו"ח החוקר הפרטי שבידה כנגד הבעל, ולא לפגוע בפרטיות הבעל ו/או צד ג' כלשהוא.

לאחר מכן, למרות כל זאת, הגישה האשה תביעת גירושין לבית הדין הרבני וצירפה אליה את דו"ח החוקר הפרטי, בו מפורטים הקשרים הרומנטיים עם נשים אחרות.
ביה"ד הרבני לא פסל את הדו"ח והתיר לאשה לחקור את הבעל על האירועים שבדו"ח. בערעור שהוגש דחה ביה"ד הרבני הגדול את הערעור וקבע, כי אין לביהמ"ש לענייני משפחה סמכות לאשר הסכם בין בני זוג שיש בו כדי למנוע הבאת ראיה לביה"ד הרבני בעניין שבסמכותו (ענייני גירושין). ומכאן שביה"ד הרבני רשאי היה לעשות שימוש בדו"ח שהוגש בצירוף לתביעת הגירושין.

על כך הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה של חריגה מסמכות ובניגוד להסכם. אלא שהפעם קבע ביהמ"ש העליון שהוא אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעות בתי דין רבניים, וכי טענות בדבר קבילות ראיה מקומן להתברר בפני הערכאה השיפוטית הדנה בעניין, ולפיכך נדחתה העתירה. כך שהפגיעה בפרטיות הותרה. שכן, אין ספק, כי מדובר בפגיעה בפרטיות של הבעל, כל שכן של האשה האחרת הנשואה.
אין גם ספק, כי כאן הייתה התחייבות חוזית (ואף פסק דין) על פיה האשה לא תעשה בדו"ח החקירה כל שימוש.

למרות כל זאת נמנע בג"ץ מלהתערב ולמנוע את הפגיעה בפרטיות תוך הפרת חוזה/פס"ד על ידי האשה, ולא מנע את הפרתו באופן גלוי ואפילו בוטה, בשל קביעה כי מדובר בקבילות ראיה.

לעומת זאת, ביהמ"ש העליון בבג"ץ 6650/04 פלונית נ' ביה"ד רבני האזורי נתניה, התערב ופסל ראיות שהוגשו לביה"ד הרבני במסגרת הליך גירושין, משום פגיעה בפרטיות (של האשה) שהיתה שם לפי קביעתו חמורה ביותר, בעוד שבעניין הנ"ל ( בג"ץ 5757/08) לא התערב על אף הפגיעה בפרטיות והפרת פסק דין שלא לפגוע.

אי התערבות לא היתה נחלתו של ביהמ"ש העליון, שעה שהתערב וקיבל את העתירה בבג"ץ 8928/06, בה קבע שהוא מבטל את פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול, שקבע (בעניין שבסמכותו) שהאשה הפסידה את חלקה בזכויות הכספיות עקב בגידתה, תוך שנימוקו היה שאין זו סיבה לחלוקת רכוש שונה על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג. במקרה זה ביהמ"ש העליון התערב לגופו של עניין, ממש כערכאת ערעור.

אם נלך לפי פסקי הדין הללו, היה על בג"ץ גם במקרה זה להתערב, כיוון שהגשת חומר החקירה שבו נראית בגידת הבעל עם אשה נשואה, אין בו פחות פגיעה בפרטיות מאשר מה שקרה בבג"ץ 6650/04, שהיה בחדרי חדרים (בביתו של הזוג) .
קל וחומר, כאשר הדבר נעשה למרות התחייבות האשה ופסק דין, שעל האשה, לא לפגוע בפרטיות הבעל והאשה הנשואה.
יש להניח, כי חומר חקירה זה ימצא דרכו, מהר מאוד, גם אל בעלה של האשה הנשואה, אשר אינה מעורבת בסכסוך הנדון.

אם היה נדמה לנו שבבג"ץ 6650/04 ובבג"ץ 8928/06, ביהמ"ש העליון התווה לפנינו דרך סלולה לפיה בכל מקרה של פגיעה בפרטיות יתערב ויורה על ביטולו של פסה"ד של ביה"ד הרבני, הרי שבבג"ץ האחרון בנושא זה 5757/08 משך ידו ביהמ"ש העליון (בטיעון שאינו ערכאת ערעור), ואיפשר את הגשת חומר חקירה שיש בו ממש פגיעה בפרטיות של בן הזוג ושל צד ג', האשה הנשואה, גם התחייבות הפוגע שלא לפגוע לא הועילה.
יוצא איפוא, כי הפגיעה בפרטיות לפעמים תותר ולפעמים לא, בלא שיהא קו ברור ומנחה.

מצידו של ביה"ד הרבני העניין ברור ביותר, שכן "כללי המשחק" של ביה"ד הרבני ידועים. הם דנים על פי דין התורה. ענייני איסור וערווה אינם כפופים למרות של פגיעה בפרטיות. מה לפגיעה בפרטיות ולאיסור ערווה מן התורה? מעשה אסור שנעשה, לא יוכשר רק בגלל שנמנע מלפגוע בפרטיות.