ת"ע 250/08 בש"א 569/08 (29/06/09)
רשם הירושה בבאר שבע העביר את ההתנגדות לקיום צוואה לביהמ"ש לענייני משפחה בקרית גת, זאת על פי תקנה 10 לתקנות הירושה, לפיה תובענה בענייני ירושה תוגש לביהמ"ש שבתחום שיפוטו היה מושבו של המוריש במותו. בעת מותו, המנוח התגורר בקריית גת.
דא עקא, שמספר יורשים טענו שהמנוח "נחטף" על ידי בנותיו ממקום מגוריו באשדוד, שם גר שנים, לקריית גת, שם התגורר כחצי שנה עד שנפטר. נטען שהסמכות המקומית הינה לביהמ"ש לענייני משפחה באשדוד מפני ששם היה מקום מושבו.
הסמכות המקומית נקבע על פי סעיף 10 לתקנות הירושה תשנ"ח -1998 ולא עפ"י כללי הסמכות המקומית שנקבעו בחוק ביהמ"ש לענייני משפחה תשנ"ה-1995.
ביהמ"ש קבע כי לצורך קביעת הסמכות המקומית, המתבררת באופן טבעי קודם שמיעת הראיות, אין לקיים דיון מיוחד מלווה בראיות. המגמה הרווחת בפסיקה, שאין ליחס משמעות מופרזת לסמכות המקומית. קביעת מקום מושבו של המנוח הוא עפ"י מבחן מירב הזיקות העובדתיות- מעשיות אל מקום שבו נטען שהיה מקום מושבו בעת פטירתו. ניתוקו ממקום זה לפרק זמן מסוים, אינו מדד בלעדי. יש לבדוק למשל את סוגיית ההיעדרות ומשכה (ע"א שטרק נ' בירנברג, פד"י מ"א (3) 227.
ביהמ"ש קבע כי על החלטת רשם הירושה היה צריך להגיש ערעור בזכות לביהמ"ש לענייני משפחה בהתאם לסעיף 151א לחוק הירושה ולא בדרך של הגשת בקשה לביהמ"ש להעברת הדיון. משום כך, החמיצו המבקשים את טענת חוסר הסמכות המקומית.
עוד נקבע, כי כיון שרוב הצדדים מתגוררים ממילא בתחום סמכותו של ביהמ"ש בקריית גת, הרי משום שיקולי נוחות הצדדים, יש להשאירו שם עפ"י תקנה 10(ד) לתקנות הירושה. תקנה זו קובעת כי למרות כללי הסמכות המקומית שנקבעו, רשאי ביהמ"ש להורות על העברת הדיון לבימ"ש אחר, אם כל הצדדים או רובם מתגוררים מחוץ לתחום שיפוטו.
התוצאה אפוא שבענייני ירושה הנדונים תמיד בביהמ"ש לענייני משפחה, כללי הסמכות המקומית אינן עפ"י חוק ביהמ"ש לענייני משפחה, אלא עפ"י תקנות הירושה. כאשר הבקשה לקיום צוואה הופכת לסכסוך (התנגדות וכיו"ב, סעיף 67א', לחוק הירושה) היא מוזרמת ע"י רשם הירושה לבית המשפט לענייני משפחה שהוא בוחר.
השגה על החלטתו יש לעשות באמצעות ערעור לביהמ"ש לענייני משפחה. לעומת זאת השגה על קביעת סמכות מקומית על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה תהא, באמצעות ערעור לביהמ"ש המחוזי.
