ע"מ 2022/07 (מחוזי י-ם), בע"מ 5710/09
ביהמ"ש המחוזי בי-ם, בערעור שהוגש לפניו, הפך את פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה שקבע, כי חשבון משותף של האם ובתה הוא משותף והנמצא בו שייך לשתיהן בחלקים שווים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה בכוונת האם לשתף את הבת במחצית הכספים בחשבון והם של האם. רשות ערעור שהתבקשה מביהמ"ש העליון נדחתה. כב' השופט א' רובינשטיין קבע, כי חשבון בנק משותף אינו משותף באופן "אוניברסאלי" כהגדרתו. קיימת חזקה, כפי שנקבע בפסיקה (ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין פ"ד מ"ו (5) 661), כי הבעלות על הכספים שווה והטוען לבעלות מלאה בחשבון עליו הראיה.
הסכסוכים בנוגע לחשבון בנק משותף פורצים ברוב המקרים בתביעה בין יורשים על רקע של היקף עזבון המוריש. היורשים מנסים לקבוע שהחשבון המשותף הינו של המוריש, בעוד שהשותף טוען שהכספים שלו ולהמעיט הינם משותפים עם המנוח.
האם יש הבדל אם השותף צורף לחשבון כבעלים או שהחשבון נפתח מלכתחילה במשותף? בעניין גיברשטיין (שם) נקבע, כי עצם פתיחתו של חשבון משותף מצביעה על כוונת שיתוף ועל הטוען לאי שיתוף להוכיח זאת בראיות ממשיות. כאן ענה ביהמ"ש המחוזי, שבמקרה זה אין כל הבדל, שכן מקור הכספים הוא של האם ולא של הבת, ולכן הוא של האם. מכאן שעניין זה תלוי בראיות שיובאו- האם מדובר בשיתוף או שמא מדובר בכספו של אחד מהם, ללא כל כוונת שיתוף.
למעשה, ההכרעה בעניין זה היא תמיד עובדתית ותלויה כמובן בעדויות הצדדים ובחקירה נגדית מוצלחת שתתנהל בפני ביהמ"ש. כך למשל ההכרעה תלויה בשאלה אם הבת היתה רשאית למשוך כספים כעולה על רוחה (ואם אכן עשתה זאת) או שמא היתה תלויה בהסכמת האם על כל פעולה.
המעניין הוא שביהמ"ש לענייני משפחה (ששמע את הראיות) סבר, שהעובדה שהאם ידעה על משיכות הכספים של הבת, וכי הבת טיפלה בה, הרי זו הוכחה מוחצת לגמירות דעתה של האם להעניק לה מחצית הזכויות בחשבון המשותף, כך שהיתה גם הסכמה לכל משיכה ומשיכה. לעומת זאת, ביהמ"ש המחוזי הגיע על סמך אותן הראיות למסקנה הפוכה לחלוטין, לפיה לא היתה כל כוונת שיתוף (אלא רק נוחות), כי למשיכת הכספים למעשה נדרשה הסכמת האם,
כי האם לא העלתה אפשרות של ריקון חשבונה (מדובר בהוצאת כספים של 1.7 מיליון ₪ ). הסקת המסקנות הללו על סמך הראיות ע"י ערכאת ערעור בענייני משפחה הפכה לעניין שגרתי מקובל, ראה לעניין זה בע"מ 4383/09 שניתן לאחרונה, בו נקבע כי לביהמ"ש של ערעור בענייני משפחה יש "שמיעה מחדש" במובן הרחב ביותר.
סופו של דבר, ההכרעה אם החשבון הינו משותף או לאו, תוכרע לא רק על פי ההלכות המשפטיות , אלא על סמך קביעות עובדתיות והמסקנות העולות מכך. יש איפוא חשיבות רבה להוכחת התנהגות הצדדים במהלך ה"שיתוף" בחשבון ולהבאת העדויות לפני ביהמ"ש, כמו גם לדרך ניהול המשפט והבאת הראיות, שכן מסקנת ביהמ"ש אם החשבון משותף אם לאו, תלויה בטיב הראיות ועשויה להיות שונה מהרכב להרכב.
