*הערות לפסה"ד ע"מ 740/08 (חיפה) פלוני נ' פלונית ואח'
לאחרונה, ביום 20.11.08 ניתן פסק דין בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"מ 740/08) פלוני נ' פלונית ואח' (פורסם באתרי משפט שונים). בני הזוג נישאו לאחר תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "החוק").
פסק הדין קובע שעצם הנישואין אינו פוגע בזכויות אזרחיות מכוח המשפט האזרחי, כגון תביעה בגין עילה חוזית או תביעה לפיצוי בגין עוולת נזיקין. לפיכך, יש לקרוא בתוך מערך היחסים שבין בני זוג התחייבות חוזית ליצור בסיס כלכלי סביר לטובת האשה, כך שאם ייווצר פירוד פתאומי ביוזמת הבעל, תעמוד לזכותה עתודה כלכלית ראויה עד גובה פיצוי שקומי כפי שייקבע.
בכך אימץ פסק הדין את ההלכה שנקבעה בביהמ"ש העליון בעניינים של בני זוג על פי הלכת השיתוף, בדבר פיצוי בגין נכסי קריירה של בן הזוג (בע"מ 4623/04 פלוני נ' אלמונית, פורסם באתרים משפטיים שונים), ופסק לטובת האשה סכום (זהה, אגב) של 200,000 ₪, זאת בנוסף לתשלום מזונות. פסק הדין ניתן ע"י כב' השופטת, ס' נשיא, ש' וסרקרוג, אשר קבעה זאת על סמך משפט אזרחי שאינו תלוי בסטאטוס (של נשואים), על פי אומד דעתם שעה שנכנסו למערכת יחסים זוגית, כוונה סובייקטיבית וציפייה סבירה, שזה בעצם הלכת השיתוף בהתגלמותה שהוחלה על בני הזוג הללו.
דעת המיעוט של כב' השופט י' עמית שהצטרף, ולו בדוחק, לסכום הפיצוי שנקבע, קבעה שהאשה אינה זכאית גם למזונות, שזו הדרך הרגילה בה מגן ביהמ"ש על האשה כצד החלש מבחינה כלכלית, ועל כן לא תוכל לקבל גם זה וגם זה. כב' השופט י' עמית התקשה מאוד ללכת בדרכה של השופטת ש' וסרקרוג, ובחר להשתית את החיוב הכספי על "נכסי הקריירה" או "מוניטין", כאשר הכוונה לנכס הקשור להון האנושי של בני הזוג, היינו הכרה בזכות האשה לחלוק את ההון האנושי אשר נצבר אצל הבעל- או הפסדי הון אנושי לאשה (הפסד קריירה) למי שעסקה בעבודות הבית ובגידול הילדים.
לטעמנו, פסק הדין של כב' השופטת, ס' נשיא, ש' וסרקרוג שגוי במובן זה שאינו מאבחן בין בני זוג שנשאו קודם שנת 1974, לבין אלו שמוטת כנפי חוק יחסי ממון בין בני זוג חלה עליהם, מחיל את הלכת השיתוף, במקום שיש להחיל את סע' 6 לחוק יחסי ממון.
פסק הדין שעליו הסתמכה כב' השופטת (בע"מ 4623/04), נדון שלא על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, אלא עפ"י הלכת השיתוף והחוקים האזרחיים.
בעוד שבעניין בו פסקה היה מדובר בבני זוג שתחולת החוק עליהם. על פי סעיף 3 לחוק, בהעדר הסכם אחר החוק הוא הסכם יחסי הממון שבין הצדדים ואין להוסיף להסכם זה חוקים וכוונות וציפיות שלא היו. לכן דעת המיעוט נזקקה ללכת ל"חומרים" שיש לבני הזוג כמו נכסי קריירה ולהורות על חלוקתם בדרך זו או אחרת (תוך ניכויים מחיוב המזונות). גם חלוקה זו אינה נכונה כיוון שהאישה זכאית למחצית ההפרש של כלל הנכסים, כולל נכס זה.
פסק הדין פוגע בעיקרון השיוויון. הוא יוצר חלוקה בלתי שוויונית ובניגוד למטרות החוק, שכן אם על הבעל לתת לאשה 200,000 ₪ פירושו שלכאורה יש לו 400,000 ₪. במצב הנוכחי לאשה יהיו 200,000 ₪ ולבעל יהיו 200,000 ₪ בחובה. כב' השופטת היתה צריכה לפסוק, לכל היותר את מחצית הסכום (100,000 ₪).
על הקושי הזה, שבין חוק יחסי ממון להלכת השיתוף, כבר עמד בעבר כב' השופט מ' דרורי בפסק דין ע"מ 82/05 ש.א נ' ש.ג ואח' (פורסם באתרים משפטיים). בני הזוג נישאו בשנת 91' ועל כן חל בעניינם חוק יחסי ממון. אף על פי כן, לפי קביעתו, חלה על בני זוג החוסים תחת חוק יחסי ממון גם הדוקטרינה של שיתוף נכסים, זאת לפי פרשנותו להלכת קנובלר- יעקבי (רק על פי התוצאה המעשית של פסק הדין). הרציו שם לדעתו (שם, בסע' 82), כי האשה זכאית למחצית מן הרכוש שהצטבר במהלך הנישואין. מכוח הזכויות הקנייניות ולא זכות אובליגטורית נדחית מכוח איזון המשאבים. לתוצאה זו הגיע כב' השופט על פי ניתוח פנימי של הדעות השונות בפרשת יעקבי- קנובלר, כאשר לטעמו קובעת התוצאה המשפטית מי זכה בדינו (וכב' השופט אף גילה לנו בפסק דינו, שהוא זה אשר ייצג את הנשים הזוכות).
ואולם, בפרשת יעקבי- קנובלר הבעיה העיקרית היתה דווקא מועד הפקיעה. השופטים רצו להתגבר על הבעיה של סעיף 5 לחוק יחסי ממון- הענקת זכויות לבן הזוג, אף קודם פקיעת הנישואין כדי שניתן יהיה לחלק רכוש עוד קודם הפקיעה.
כיום , לאחר שתוקן החוק (תיקון מס' 4), אין ספק כי הלכת קנובלר – יעקבי הפכה לפחות רלבנטית, שהרי אין עוד צורך להזדקק לדוקטרינות משפטיות שונות כדי לזכות בן זוג ברכוש בן זוגו, אף קודם הגירושין. ולכן לא צריך ללכת עוד לדוקטרינות האזרחיות שאין להן זכר בחוק יחסי ממון.
לטעמנו בעניין זה, כיום החוק הינו ברור, חד וחלק. סעיף 4 לחוק קובע, כי אין בכריתת הנישואין כדי ליצור שותפות לא קניינית ולא אובליגטורית, בעוד שסעיף 5 קובע את הנכסים שבהם יהיה איזון, ובאלו לא יהיה איזון. סעיף 6 לחוק קובע את הדרך האולטימטיבית לחלוקת רכוש, היינו היה שאם עולים נכסי האחד על שווי נכסי השני , חייב האחד ליתן לשני מחצית ההפרש. זהו בעצם ההסכם בין בני זוג, שאין ביניהם הסכם אחר שאושר כחוק יש ללכת על פי החוק.
לכן, פסה"ד של כב' השופטת ש' וסרקרוג, אשר יצרה יש מאין זכויות לאשה שלא הוסכמו ביניהם, בהסתמך בעצם על הלכת השיתוף ולאחר מכן חלוקתן בניגוד לסע' 6 לחוק, מוטעה וסותר את החוק. אין מלכות נוגעת במלכות, הלכת השיתוף או חוק יחסי ממון.
התוצאה המעשית היא שהצורך בהסכמי ממון הפך להכרחי על מנת לשלול "הפתעות" שונות בפסק דין אשר אף אחד מבני הזוג לא צפה להם.
לפיכך מומלץ לעורכי הדין להתייחס לאפשרות של החלת הלכת השיתוף באמצעות הסכם יחסי ממון.
ולסיום הערה חשובה: פסק הדין של כב' השופטת ש' וסרקרוג ניתן בחודש נובמבר 2008. באותו מועד תוקן חוק יחסי ממון המאפשר על פי סעיף 5(ג) לקבוע, כי כלל זכויות בני הזוג כולל גם זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, אך לא כולל נכסי קריירה.
מאידך, סעיף 8(2) לחוק על פי התיקון קובע, כי נכס עתידי הוא גם כושר השתכרות של כל אחד מבני הזוג, אלא שיש להתחשב בכך לצורך חלוקה שאינה שווה, רק אם יש נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת!
){kind=link}