המירוץ החדש בביהמ"ש לענייני משפחה

בג"ץ 6919/07+ 6919/07 (23/6/09)

למי יש יותר תום לב?

בשנת 1996 הותקנו תקנות 258יט – 258כה לתקנות סד"א התשמ"ד -1984 המסדירות את ההליך של "בקשה ליישוב סכסוך". תקנות אלו קובעות, כי בן זוג רשאי להגיש בקשה ליישוב סכסוך וזו תיחשב כהגשת תובענה בכל העניינים שביניהם המקנה סמכות עניינית לביהמ"ש לענייני משפחה.

לתקנות אלו היו שתי מטרות: האחת, גלויה וחשובה, ריכוז הסכסוך בערכאה אחת ומתן כלים נאותים לשם פתרון הסכסוך. המטרה השניה היתה "תפיסת סמכות", במרוץ (הבלתי מסתיים) לתפיסת סמכות בין בימ"ש לענייני משפחה לבין בית הדין הרבני באופן שכל הקודם להגיש- זוכה. לא במשפט כמובן אלא בתפיסת הסמכות של ערכאה זו או אחרת. הבקשה ליישוב סכסוך יצרה כלי נוח, זול ויעיל ביותר שבו יוכלו כל אחד מבני הזוג להכין תוך דקות בקשה (למעשה למלא טופס) "והופס", הוא תפס את סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה.

במציאות המשפטית העניין עבד יפה בין בני הזוג. הבעל רץ לביה"ד הרבני, הגיש תביעת גירושין וכרך את כל ענייני הגירושין. האשה רצה בדיוק כמוהו לביהמ"ש לענייני משפחה והגישה שם בקשה ליישוב הסכסוך וכל הקודם- זכה במרוץ- לתפיסת הסמכות הערכאתית. גם כאן מדובר בשתי עתירות לבג"ץ בהן הגישו שתי נשים בקשות ליישוב סכסוך ואילו הגברים הגישו תביעת גירושין "כרוכה" לביה"ד הרבני, זה לביה"ד בנתניה וזה לביה"ד הרבני בחיפה. ומכאן הדרך לבג"צ.

הזוג הזה נמצא במרוץ אכזרי וכלל וכלל לא מבין אם הניצחון במרוץ הוא טוב או רע, שכן לא תמיד צריך לרוץ ולהגיש את תביעת הגירושין או את הבקשה ליישוב הסכסוך. ההיפך, לפעמים יש להמתין שהשני יעשה זאת. זה כבר עניין של טקטיקה משפטית, אסטרטגיה של הליכים, עניין מקצועי טהור. אלא שלא כולם הבינו זאת והם עדיין מתמודדים במרוץ, כאילו, שמי שזכה במרוץ הוא מנצח… ממש לא.

כיון שהבקשה ליישוב הסכסוך יצרה כלי נוח לאישה לתפוס סמכות, חיפשו חכמים טענה להכשילה. טענה זו נמצאה והיא קבעה, כי תקנות אלה ליישוב הסכסוך נוגדות חוק ראשי ולכן אינן תקפות. הנימוק העיקרי לכך היה כי כוונת מתקין תקנות היתה להצר סמכות שבחוק של ביה"ד הרבני כך שהדבר נוגד את הוראת סעיף 25 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה הקובע כי הוראות החוק אינן גורעות מסמכות ביה"ד הרבני.

ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ בשתי העתירות קבע, כי התקנות ליישוב הסכסוך יצרו דרך חילופית לפתיחת תובענה בדרך פשוטה וקצרה והן אינן גורעות מסמכות ביה"ד ואינן מנוגדות לסעיף 25 לחוק, ואפילו לא להוראות חוק שיפוט בי"ד רבניים, והן הותקנו בסמכות כדת וכדין על ידי השר, זאת בדרך קצרה וזריזה לתפיסת סמכות באופן של מילוי טפסים קצרים (ולמעשה ריקים מתוכן מהותי). זה כמובן קצת הציק וכאן ביהמ"ש העליון מצא פתרון וזאת באמצעות תום הלב. היינו, בהגשת בקשה ליישוב הסכסוך יש לקיים את חובת תום הלב תוך איסור מוחלט בשימוש לרעה בהליכי משפט. כאן נקבעות וייקבעו בעתיד הכללים בפסיקה כגון האם מגיש הבקשה עשה כל הדרוש כדי ליישב סכסוך.

וכאן באה הבעיה העיקרית בקביעה הזו, שכן עד היום לא היה נדרש מצד המגיש תביעה, תום לב וכל שכן בענייני משפחה. די היה בהגשת תביעה למזונות או רכוש או משמורת בכדי לתפוס סמכות. והנה כאן בא פסה"ד וקובע, כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך כמוה כהגשת תביעה, אלא שנדרשת לה תום לב, בדיוק כמו תביעת גירושין . ציטוט: "חובת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך דומה בתכליתה לדרישת הפסיקה בתביעת גירושין ועל הכריכה שעליה להיעשות בכנות לשם תפיסת סמכות שיפוט במסגרת מרוץ הסמכויות. עם זאת חובת תום הלב אינה כוללת דרישה לפירוט העניינים בהם מתבקש יישוב הסכסוך, להבדיל מתביעת גירושין ששם מוטלת חובה (רק עפ"י הפסיקה האזרחית) לפרט את הנסיבות ואת העילה לגט".

הנה כי כן, מציינת הנשיאה, כב' השופטת דורית בייניש, שכתבה את פסה"ד, כי ה"מחסום" מפני הקניית יתרון דיוני טקטי לביהמ"ש מול ביה"ד הרבני הוא חובת תום הלב.
התוצאה היא, כי הצד "הנפגע" מהגשת הבקשה ליישוב הסכסוך לביהמ"ש, (בד"כ הבעל), צריך להוכיח שמגיש הבקשה (בד"כ האשה) אינו נוהג בתום לב ולכן לביה"ד הרבני סמכות שיפוט ובלבד שהעניינים נכרכו בפניו בכנות וכדין.
זוהי תוצאה לא נכונה. כ"א יודע שאף אחד לא מתנהג בתום לב בהגשת תביעות. שכן בעצם הגשת הבקשה הזו או תביעת גירושין זהו מרוץ סמכויות לשמו ולא תום לב.

טרם נולדה בקשה או תביעת גירושין שאין מאחוריה קרב מוחות, טקטיקה משפטית מתוחכמת לתפיסה או אי תפיסת סמכות. במלחמה כמו במלחמה. תביעת גירושין המוגשת לביה"ד הרבני, כיוון שהאשה הלכה או התכוונה ללכת לעו"ד , היא עצמה חסרת תום לב וכנ"ל הפוך בבקשה ליישוב הסכסוך. החלת הדרישה לתום לב הינה דרישה שאינה מתיישבת עם מרוץ הסמכויות וכמוה כעצימת עיניים.

השאלה המעניינת המועלית בפסה"ד, מי הערכאה שתכריע בשאלת תום הלב, היא מרתקת כשלעצמה. כאן תחול הלכת פלמן: "שיקול הדעת יופעל בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו ובכלל זה השלב בו מצוי ההליך בפני הערכאה האחרת". לכן הערכאה אשר דנה הכריעה קודם, הערכאה השניה תיסוג מפניה (פרט לחריגים).

יוצא איפוא שעברנו ממרוץ הגשת הבקשות למרוץ מתן ההחלטות. וכל הסייגים וההוראות לא יעזרו. יהיו מחטפי החלטות, והמציאות בשטח מוכיחה זאת! עד כדי כך, שבעניין אחד (פורסם ב"הדין והדיין" גליון 20, פברואר 2009) ביה"ד הרבני קבע שלו הסמכות לדין במשמורת וכך קבע גם ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים. כ"א מהם האשים את השני במחטף, כ"א מהערכאות נתן צווים והוראות בדבר הסדרי ראיה עד כדי כך שהאב לא ראה את ילדיו בכלל!!

התוצאה בשטח היא שבניגוד לקביעת כב' הנשיאה בפסק דינה, הלכת פלמן לא הפחיתה את התוצאות השליליות הנלוות למירוץ הסמכויות אלא הוסיפה את המרוץ ועכשיו גם הוספת מירוץ שלישי. מרוץ הגשת התובענות, מרוץ מתן ההחלטות, ועכשיו- למי יש יותר תום לב?

לאור פסק דין זה הרשו לי להציע פתרון קל ובטוח. נא לא להגיש בקשה ליישוב סכסוך שכן זו עשויה ליפול עקב התנהגות שלא בתום לב. תחת זאת יש להגיש את התביעות ממש ודי בכך כדי לתפוס את הסמכות. השאלה האחרת – האם רצוי לתפוס סמכות זו שאלה מעניינת וחשובה לא פחות.