הערות חשובות לפסק הדין בתמ"ש 20964/02 (28.12.09)
אולי לא שמתם לב, אבל המהפכה כבר כאן. בפסק דין חדש שניתן בביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים ביום 28.12.09, כב' השופט בן ציון גרינברגר, קבע ביהמ"ש, כי כלל הרכוש המשותף של בני הזוג לא יחולק בחלקים שווים , אלא 75% לאשה ו- 25% לבעל. זאת לאור סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון שיש בו "שסתום מיוחד", כהגדרת השופט, להביא לידי ביטוי שיקולים של אשמה כלכלית, עקב העדר מעש משמעותי מצד בן זוג זה או אחר.
זהו בעצם "עונש" לבעל הבטלן אשר "לא תרם תרומה משמעותית ולא עמד בציפיות המוטלות עליו כבן זוג, עד כדי שמדובר באשמה כלכלית המצדיקה סטייה מחלוקה שווה". המחוקק הקנה בסעיף 8(2) המוזכר, את הסמכות לחלק את הרכוש שלא מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר, אך זאת בהתחשב בנכסים עתידיים לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג. הלכה פסוקה היא שיש להשתמש בסעיף זה במידה ובמשורה, כי יש בכך כדי לפגוע בזכותו הקניינית של כל בן זוג לקבל את מחצית הרכוש של בני הזוג.
נימוקו של ביהמ"ש היה, כי חוק יחסי ממון מבוסס על מאמץ משותף והוא נועד לעשות צדק כלכלי, להבדיל מהאשמה בקריסת התא המשפחתי. טענות כמו התנהגות רעה או בגידה מקומם לא יכירם בחוק, אבל אם בן הזוג- לא תרם תרומה של ממש בפן הכלכלי של חיי המשפחה, הוא לא יקבל מחצית הרכוש.
לטעמנו , אין זה נכון. חוק יחסי ממון אינו דורש, בשום מקום, מאמץ משותף. ההיפך מכך. כל אחד אדון לעצמו. זוהי תכלית החוק, ולמעשה במהלך הנישואין אין לאחד חלק בנכסי השני. בפקיעת הנישואין עקב גירושין או מוות ייערך איזון המשאבים ולמי שיש יותר ישלם לשני את מחצית ההפרש. שימו לב שאין בחוק הנחת "שיתוף" במשמעות של הלכת השיתוף (פרט לדירת המגורים).
אך מה תאמר אם ניקח את פסק הדין ונהפוך את היוצרות ובכל מקום שנאמר בו הבעל , נאמר האשה, ולהיפך. האם אז יינתן פסק דין לפיו האשה חסרת המעש שלא תרמה תרומה משמעותית תקבל רבע או כלום מרכושו של הבעל? בוודאות לא תמצא כזאת.
ליקוי יסודי נוסף הוא התעלמות ביהמ"ש מכך שאין על האשה היהודיה "חובת עבודה". ההיפך מכך, "כל כבודה בת מלך פנימה", ועל הבעל לפרנסה. ראה את האמור בכתובה הנמסרת לאשה בנישואין. אין על האשה כל חובה כלכלית, ואין עליה לתרום אפילו שקל אחד לצרכי הכלכלה של הבית. לפיכך, לא תוכל להטיל על האשה בשום אופן מאמץ כלכלי משותף. אין היא חייבת לעבוד וחובת הבעל לפרנסה.
האם במקרים בהם, למשל , האשה אינה עובדת וילדיה בגרו, לא תקבל מחצית הרכוש עקב אי השתכרותה? הל'בטלנית' תחשב? עוד יצויין, כי חוק יחסי ממון שמקורו בדין הגרמני, הוא למעשה "חיקוי על פי מקור", כמובן בשינויים המתחייבים. אין בחוק הגרמני עילה של בטלנות. בחוק זה יוכל ביהמ"ש להפחית מחלקו של בן הזוג בנסיבות של הברחת רכוש , בזבזנות או גרימת חסרון כיס באופן זדוני לבן הזוג השני. גם בישראל אומץ הדבר. בעניין אחד , תמ"ש 43611/98 (פורסם בנבו), פסק ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, כי הבעל הבזבזן וההולל לא יקבל את זכויות האשה שצברה במקום עבודתה (העילות הוגדרו: "בזבוז" ו"הוללות" Wasteful; Dissipation).
אמנם, יש מצב של התרומה להשגת הרכוש (CONTRIBUTION), אולם בדין היהודי אין חובה כזו על האשה. תוצאת פסק הדין הינה בשורות טובות מאין כמוהן לכל הבעלים המפצירים בנשותיהם לצאת לעבוד, (ובמקרים רבים עניין זה הופך לסכסוך גירושין), שתוצאותיו הם שהאשה שאינה עובדת לא תקבל דבר מן הרכוש שצבר הבעל העובד במהלך הנישואין. במיוחד כאשר עניין זה נוגד לדין תורה שאינו מחייב את בת הזוג לעבוד.
היאך ייושם פסק דין זה במקרה הפוך, על מי שנישאה כדת משה וישראל?
עוד יודגש, כי אותו סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון , שעליו התבסס ביהמ"ש, כלל אינו "מסתכל לאחור", לראות מי היה הבטלן. אין דבר כזה. סעיף 8(2) קובע, כי יש להתחשב "בנכסים עתידיים לרבות כושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג". הפרשנות היא ממש הפוכה, שכן היה על ביהמ"ש ליתן לבעל הבטלן 75% מהרכוש בהתחשב בנכסים העתידיים שהאשה יכולה לצבור ובכושר ההשתכרות שלה לעומת אפסות כושר ההשתכרות של הבעל.
