הערות לפסק הדין ע"א 3352/07 (מיום 7.12.09)
לאחרונה, ביום 7.12.09 ניתן בביהמ"ש העליון פס"ד חדש ועקרוני שעניינו מערכת החובות שבין בני זוג כלפי צד ג'. במקרה זה בנק למשכנתאות ניסה לממש משכנתא שנטל לווה, שנרשמה על כל הדירה שעל שמו. יש להקדים ולומר, כי מדובר כאן בבני זוג שאינם נשואים. עליהם חלה הלכת השיתוף בין בני זוג, החלה גם על בני זוג שנישאו זל"ז, על פי כל דין, קודם ליום 1.1.74. לא נעסוק כאן במי שנישאו לאחר מכן, שעניינם כנראה שונה.
בפסה"ד לכאורה נחלקו הדעות. כב' השופט סלים ג'ובראן קיבל את הערעור. הוא הורה, כי בן הזוג השני פטור מהתחייבויותיו של בן הזוג החייב, ולכן על אף שהדירה רשומה כולה על בן הזוג החייב, בן הזוג השני יש לו מחצית בדירה מכח הלכת השיתוף, ומחצית הדירה הזו נקייה ופטורה מהחוב! זאת כיוון שלבן הזוג השני יש זכות 'קניין שביושר' בדירה מכוח הלכת השיתוף (זכות מעין קניינית) . במקרה כזה לדעת כב' השופט ס' גובראן על פי סעיף 9 לחוק המקרקעין זכותו של בן הזוג השני, שהוא הבעלים של זכות 'קניין שביושר', גוברת על זכותו של צד' ג' שעצם עיניו מלראות, שהדירה הינה דירת מגורים שחלה עליה הלכת השיתוף, ועל הבנק היה לדעת כי בני הזוג שותפים בדירה! אף אם אין זה רשום כך.
קל וחומר כאשר מדובר בבנק שהוא "נושה מקצועי" ויש עליו חובה אובייקטיבית לבדוק זאת ואינו יכול להסתמך רק על הרישום. ועוד מדגיש כב' השופט, כי אין פגם באי רישום הערת אזהרה לטובת בן הזוג השני ואינו מהווה בעיה או אבן נגף.
השופטים האחרים חלקו עליו. כב' השופט מ. נאור סברה, כי יש לבדוק מה קדם למה. האם זכות השיתוף קדמה למשכנתא או ההיפך? האם בן הזוג הוכיח את זכותו לשיתוף בנכס? והאם זכות זו גוברת על זכות הבנק. במקרה זה המשכנתא הושלמה ושוכללה ברישום (סעיף 7 לחוק המקרקעין), אך האם זכות השיתוף קדמה לכך? לדעתה זאת לא הוכח.
כב' השופט א. רובינשטיין הצטרף לדעתה של השופטת מרים נאור, ואף הוא קבע שמדובר בעניין עובדתי שלא הוכח ולא נקבע מה קדם למה. המחלוקת בין השופטים היא איפוא עובדתית ולפיכך, הוחזר התיק לביהמ"ש קמא לבירור.
תוצאת פסה"ד מטילה נטל כבד ביותר על הבנקים נותני המשכנתאות, לחקור ולבדוק כל לווה אם יש לו בן זוג, מה טיב היחסים ביניהם והאם כבר נוצר שיתוף ביניהם. בפסק הדין הוטלה חובה מפורשת על הבנק לחקור ולבלוש אחר בני זוג, ואם לא עשה כן, הסיכוי שבן הזוג הטוען לשיתוף יגבר, וכך יוכל החייב שעל כל דירתו מוטלת משכנתא לחלץ החוצה מחצית מן הדירה לטובת בן זוגו כפי שקרה במקרה זה.
פסה"ד העמיק והגדיל את זכויותיו של בן הזוג על פי הלכת השיתוף אל מול הבנק או כל נושה אחר והטיל על הנושים (הבנק) נטל של בדיקה וחקירה שהוא לדעתי בלתי אפשרי.מצב זה יהיה עוד יותר סבוך, כאשר הצהרת הלווה: "שאין לו בן זוג" אינה מחייבת את בן הזוג השני, אם לא ידע מכך. ולמרות שיש לו זכויות מעין קנייניות בדירה, לאור סעיף 9 לחוק המקרקעין בן הזוג עשוי להפסיד את זכותו בדירה על פי הלכת השיתוף. נראה גם, שאותו דין יחול כאשר היו יורשים סמויים או זכאים אחרים שהבנק לא ידע עליהם.
עוד טרם יבשה הדיו בעניין זה וכבר ניתן פס"ד חדש, ע"א 11120/07 דינה שמחוני ואח' נ' בנק הפועלים ואח' (מיום 28.12.09), אלא ששם בפעם הראשונה עסק פסה"ד בבני הזוג שנישאו בשנת 1980 ואשר בעניינם חל דווקא חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. חוק זה אינו יוצר שיתוף קנייני של בן זוג אחד בנכסי השני, כך שבין בני זוג כאלה "אין מצפים מהבנק שיניח כי הצדדים הסכימו על שיתוף ספציפי" (בדירה).
במקרה דנן, בו הדירה על שם הבעל, החריג ביהמ"ש את המקרה, כיוון שנשלל תום הלב של הבנק שעה שהחתים את האישה על מסמך ויתור ולא הסביר לה כדבעי את התוצאות. לנוכח "אשמתו" זו של הבנק, הוא הפסיד רבע מהבית שנזקף לטובת האשה כחף מכל שעבוד. מכאן ברור, שאלמלא אשמתו של הבנק, האשה לא היתה "משחררת" לעצמה דבר מן הדירה, כי אין מצפים מהבנק שיניח שיש שיתוף, כיוון שעל פי חוק יחסי ממון אין ביניהם כל שיתוף קנייני מלכתחילה.
