על בגידה ומחירה, ומה כוחו של בג"צ?
בפסק הדין אשר ניתן ביום 08.10.2008 בבג"צ 8928/06, נתקבלה עתירתה של האשה ובוטל פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול, אשר וקבע שבגידת אשה בבעלה הינו בבחינת אירוע- "נסיבות מיוחדות"- (חוק יחסי ממון סע' 8 (2)), המביאות לכך שלאשה לא יהיה חלק בזכויות שצבר הבעל ממקום עבודתו במהלך שנות הנישואין.
הנימוק לכך היה, כי הצד הנבגד יאלץ, כתוצאה מהתנהגותה החד צדדית והבוגדנית של האשה, לבנות לו בית אחר, להינשא מחדש ולקנות בית חדש, פשוטו כמשמעו. וזאת להבדיל מנישואין שלא צלחו, שאז לשני הצדדים יש חלק בפירוק הנישואין ובאחריות להכרח של בנית בית חדש. ההוצאה הכלכלית שהוטלה במקרה זה, לפתע, על הנבגד, מזכה אותו להקלות באיזון המשאבים לטובתו.
פסה"ד בוטל, וכך חזר על כנו ולתוקפו פסה"ד של ביה"ד הרבני האיזורי, אשר דחה את הטענות הללו והורה על חלוקת נכסי הממון באופן שווה בינהם למרות הבגידה של האשה.
אכן לא ייתכן כי "בן זוג בוגד" יפסיד חלק מנכסיו ואלה יועברו לבן הזוג הנבגד.במקרה כזה יכול בן הזוג הנבגד לתבוע פיצויים וכיסויי נזקיו מכל סוג, ואולם ברור שאין לבית הדין הרבני כל סמכות או יכולת ליטול ממנו נכס בגין בגידתו בבן זוגו ולתיתו לו. ואכן קשה למצוא שיטת משפט לפיה האשם בפירוק הנישואין יפסיד את הרכוש המשותף.
לדוגמא, חוקי חלוקת רכוש בין בני זוג במדינת ניו יורק, ארה"ב ,"Dividing Marital property" , שם נקבע בחוק ( Law (Equitable Distribution, כי אם בן הזוג הינו בזבזן ומתהולל, אז הוא מפסיד את מה שנשאר ברכוש המשותף, כך למשל "Gambler husband" או "Extravagant wife" (אשה פזרנית או בזבזנית) יפסיד חלק מן הרכוש המשותף.
בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ ביטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול שדן בכך כערכאת ערעור ופסק שאין לבגידה כל קשר להליכי חלוקת הרכוש בין בני זוג.
יחד עם זאת,קיימת כאן תמיהה גדולה, כיצד התערב בכך ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ?
בידוע, שבג"צ אינו ערכאת ערעור על פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול ואף לא ערכאת ערעור על בתי המשפט. מאות עתירות נדחות על בסיס זה לפיו בג"צ אינו ערכאת ערעור על בתי דין דתיים.
לבג"צ סמכויות מיוחדות המוקנות לו מכוח סעיף 15(ד)(3)(4) לחוק יסוד השפיטה, ורק מכוחם יכול בג"צ להתערב.בפסה"ד האמור, לא מצינו כל נימוק או הסבר מניין שאב ביהמ"ש העליון ,בשבתו כבג"צ, את סמכותו להתערב.
כמובא בפסק הדין(סעיף 6), נטען ע"י העותרת, כי ביה"ד הרבני הגדול סטה מהלכותיו של ביהמ"ש העליון והוא אינו מוסמך לסטות מהלכותיו. המשיב טען כנגד, כי ביה"ד הרבני הגדול לא סטה מהלכותיו של ביהמ"ש העליון.פסה"ד אינו מתייחס לויכוח זה, אלא קובע , כי על ביה"ד הרבני להחיל את הדין האזרחי על פסיקת ביהמ"ש העליון. ובהמשך נאמר, כי על פי סע' 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג ,תשל"ג- 1973, ניתן לסטות בנסיבות מיוחדות. סע' זה מאפשר גמישות רבה אשר נותנת בידי הערכאה השיפוטית כלים לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן עפ"י שיקולים כלכליים ואחרים.
וכאן שואל ביהמ"ש העליון את עצמו, האם נסיבות המקרה שבפנינו עולות כדי נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכלל האיזון השווה?
והנה ביהמ"ש העליון בוחן את הלכת השיתוף לגופה ומתייחס לנימוקיו העניינים של ביה"ד הרבני הגדול, כגון הקביעה לגבי האחריות הכלכלית אשר הוטלה על הצד הנבגד בפתאומיות לבנות לו בית אחר, דבר שיעלה לו ממון נוסף.
וכך בעצם הופך בג"צ לערכאת ערעור והופך את פסה"ד של ביה"ד הרבני הגדול, שהוא כידוע בעצמו ערכאת הערעור על ביה"ד הרבני האזורי.
לפיכך לא היה זה ראוי מצד בג"צ להתערב בנימוקים העניינים שניתנו על ידי ביה"ד הרבני הגדול, אף אם הם לא לרוחו.
יתכן והיה ניתן להתערב בטענה של פגיעה בצדק הטבעי ו/או חריגה מסמכות, היינו התעלמות משוויון זכויות וכדומה, ואולם נימוקים אלה אינם בפסה"ד.
חשוב לומר, כי פסק דינו של הבג"צ אינו הלכה מחייבת,הוא נוגע אך ורק למקרה הספציפי, כך שייתכן שלעינינים דומים אין זה סוף פסוק ועוד היד נטויה.
ולבסוף, ראוי לציין לשבח את בית הדין האזורי , פסה"ד של בג"צ שדן כאן בעצם כערכאת ערעור בדרגה שלישית, הפך את פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול.בכך קיבל את פסיקת ביה"ד הרבני האזורי בבאר שבע, אשר קבע קודם לכן בדיוק אותו הדבר- שאשה שבגדה אינה מפסידה את זכותה ברכוש המשותף שהצטבר, גם אם היא אשמה בפירוק הנישואין.
