ההסדר השגוי של איזון המשאבים בין בני זוג
כב' השופט מאיר יפרח לא שכח. בשבתו בבית משפט השלום קבע בפסק דינו (ת"א 58889/04, לא פורסם) כי הבעל אינו זכאי למחצית כספי הפיצויים והכספים בקופות הגמל של אשתו שנפטרה אשר הצטברו במהלך הנישואין. הוא קבע , כי כל הכספים יימסרו דווקא למוטבה, אמה של המנוחה. פסק הדין ניתן, בתביעה שהגישה קופת הגמל על דרך של 'טען ביניים' כדי שביהמ"ש יקבע למי לשלם את הכספים. ואכן כל הכספים שולמו לאמה של המנוחה. השופט דחה את טענתו של בן הזוג, אשר טען , כי הכספים הצטברו במהלך הנישואין ולכן מחציתן שלו ואילו המנוחה יכולה לתת לאמה רק את מחצית הכספים.
האם טעה השופט?
האם זכאי בן הזוג לפסק דין הצהרתי, הקובע כי מחצית הכספים הינם שלו ולמנוע את מסירתם למוטבה? התשובה הנראית לעין היא שכן, שהרי כך למדנו, שיש לבני זוג שותפות בכל הזכויות שהצטברו במהלך הנישואין.
רבים שנשאלו סברו, כי כב' השופט טעה, משום שבן הזוג זכאי למחצית הכספים. בפרקטיקה הנוהגת והמקובלת ניתנים פסקי דין לרוב, לפיהם בן הזוג שותף לנכסי בן הזוג השני, וכך מידי יום ניתן לראות פסקי דין הקובעים, כי בן הזוג זכאי לחלק מן הפנסיה השוטפת,או כספי קופת גמל, חסכונות ,נכסים, נדל"ן ושאינו נדל"ן. הפסיקה המשפטית נוהגת להורות על חלוקת הנכסים בין בני זוג כדבר שבשגרה. על בסיס זה נוהגים עורכי הדין להכין את תביעות לקוחותיהם. בעניין אחד נפסק, כי על הבעל לשלם לאישה מחצית שווי החברה. ובענין אחר זכתה אשה במחצית זכויות הפנסיה של הבעל וכן הלאה והלאה.
בעניין חלוקת כספי הפנסיה של בן הזוג, נוהגים בתי המשפט כבשגרה, לקבוע את חלקו היחסי של בן הזוג בפנסיה ולהורות על תשלומו לשני.
ואולם כל זאת אינו נכון ומנוגד להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג- 1973.
בסעיף 4 לחוק הנ"ל נקבע, כי אין בכריתת הנישואין כדי לפגוע בקניין של בן הזוג או להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני. סע' 6 לחוק קובע , כי יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג בנפרד (למעט נכסים שאינם ברי איזון) כולל חובות. הפועל היוצא הוא כי אם שווים של נכסי בן הזוג עולה על שווים של נכסי בן הזוג השני, חייב האחד ליתן לשני את מחצית ההפרש אם בעין, אם בכסף ואם בשווה כסף.
על פי הוראות החוק הללו, לעולם לא תוכל להיות שותפות בין בני זוג ואפילו לא שותפות וירטואלית.
על פי הוראות החוק לא ניתן איפוא לקבוע, כי לאחד יש חלק בפנסיה של בן זוגו, לא בכספיו ולא בנכסיו, לא במוניטין ולא בעסקים ובחברות וכיו"ב.
כל אשר ניתן לעשות, הוא כמצוות סעיף 6 לאמור, היו נכסי האחד עולים על נכסי השני- חייב הוא ליתן את מחצית ההפרש אם בעין, אם בכסף ואם בשווה כסף. באופן זה על ביהמ"ש להפריד בין נכסי כ"א מבני הזוג , לסכם את שוויים ולהורות על תשלום של מחצית ההפרש.
לכן צדק כב' השופט מאיר יפרח בפסק דינו, כאשר קבע , כי איזון המשאבים בין בני זוג יוצא מנקודת מוצא של הפרדה רכושית, לפיה במהלך חיי הנישואין כל אחד מבני הזוג הוא אדון לרכושו ורשאי הוא לפעול לגביו כראות עיניו.לכן זכאית היתה המנוחה לעשות ככל העולה על רוחה באשר לזכויותיה בקופת התגמולים, ולפיכך נדחתה , ובצדק, טענת הבעל.
למה אם כן זכאי היה הבעל?
משנפטרה האשה הרי שמועד פקיעת הנישואין חל ויש לפעול על פי סע' 6 לחוק הנ"ל, היינו שיש לקבוע מהם נכסי הבעל ומהם נכסי המנוחה ולשום אותם, אם היו עולים שווי נכסי האשה על שווי נכסי הבעל הרי שהוא זכאי למחצית ההפרש, התחשבנות זו מקומה כמובן בביהמ"ש לענייני משפחה.
משכך היה על הבעל להגיש לביהמ"ש בקשה כנגד יורשי המנוחה לערוך את הסדר איזון המשאבים. אם בתוצאה הסופית היו נכסי האישה עולים על נכסיו, הרי שזכותו של הבעל לקבל את מחצית ההפרש מתוך נכסיה (ולאו דווקא מקופת הגמל האמורה)
הוא הדין בנושא הפנסיה- בן הזוג השני לעולם אינו זכאי לחלק מן הפנסיה של הראשון. רק לאחר עריכת האיזון, ובכלל זה קביעת שווי האקטוארי של הפנסיה, יחולקו הנכסים כהוראת סע' 6 לחוק.
שימו לבכם להוראות סעיפים 4 ו 6 תחילה!!!!
