כיצד נדחק חקר האמת לטובת פרטיותו של בן זוג בוגד שלא יפסיד את רכושו.
תביעת גירושין המוגשת לביה"ד הרבני אין בה כלום, אלא אם יוכחו הדברים הנטענים שם כנגד השני. בשיטות משפט מקובלות די בפירוד (SEPERATION) כדי להביא לגירושין. יש מקומות בהם נדרש פירוד של שנתיים,שלוש שנים או כל תקופה אחרת, אך עצם הפירוד הוא העילה לגירושין. גם בישראל כשמדובר בנישואין אזרחיים, או נישואי תערובת (בני הזוג מעדה דתית אחרת), זו עילה לגירושין.
אולם, נישואין של יהודים כדת משה וישראל, שהם "הנישואין הדתיים", אינם יכולים להתפרק רק על סמך עילת פירוד .
על פי הדין הדתי (דין תורה), חיוב בן זוג בגירושין תלוי באשם. שכן כל התובע גירושין מוטלת עליו החובה להוכיח את אשמתו של הצד השני בפירוק הנישואין. העילות לגירושין הן רבות ומגוונות, ודי אם נמנה לשם כך עילות מרכזיות כמו מעשה בגידה, מעשי כיעור, מורד ומורדת, ואפילו מקח טעות.
דא עקא, שלא די ולא מספיק להעלותם בכתובים. כל טענה וכל עילה טעונה הוכחה על פי דיני הראיות של הדין הדתי (ולא המשפט האזרחי, ולא דיני הראיות שעפ"י החוק והפסיקה). לדין הדתי יש כמובן דיני ראיות משלו,נוקשים מאוד. אלו כללי משפט שהצטברו במשך הדורות עפ"י דין תורה, התלמוד ומפרשיו הראשונים והאחרונים.
והנה, לאחרונה ניתן פסק דין בביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ 6650/04 פלונית נ. ביה"ד הרבני האזורי ואח' . בעניין זה נקבע, כי מסביב לכל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו לכל מקום. זוהי מעין בועה המקיפה את האדם ואינה מאפשרת חדירה לפרטיותו. הבועה המקיפה אותו לא מאפשרת לבן הזוג לחדור אליה ולגלות מה הוא עושה בתוכה, גם אם הוא בוגד בבן זוגו.
באותו מקרה לא התיר ביהמ"ש העליון להגיש את התמונות, שצולמו תוך פגיעה בפרטיות, לביה"ד הרבני. ובכן, למרות שהאשה הנשואה צולמה שם עם גבר אחר, התמונות נפסלו ונקבע, כי השגת התמונות בוצעה תוך הפרה חמורה ביותר של הפרטיות. הפרה חודרת שפצעה את ה"אני" המוגן מעין הזולת. זוהי פלישה להוויה האינטימית ביותר של האדם, כך נקבע.
כב' הנשיא א. ברק (כתוארו אז), לא התעלם כמובן מן הצורך להוכיח את תביעת הגירושין, אך קבע, כי על ביה"ד הרבני ליתן משקל כבד לפגיעה בפרטיות ועליו לבחון ראיות קבילות על פי המשפט העברי. כך גם עליו לבחון, אם אין ראיות אחרות, כגון ראיות למעשה כיעור.
ניתן לומר איפוא, כי חקר האמת נבעט החוצה מפניה של הגנת הפרטיות, שהרי לא ניתן להוכיח את תביעת הגירושין שבמהותה כדי להוכיחה יש צורך בפגיעה בפרטיות. כפי שידוע ענייני גירושין הם עניינים שבחדרי חדרים. דווקא עניינים אלא דורשים חדירה לפרטיות בכדי להוכיחם. למעשה כל עילה ועילה לגירושין דורשת את הוכחתה, וכל הוכחה כזו הינה פגיעה בפרטיות. הקביעה של כב' הנשיא אהרון ברק (כתוארו אז), ש'אם אפשר להסתפק במעשי כיעור, מדוע יש להוכיח בגידה?', אינה מתיישבת אפילו עם ההבדלים שבין כיעור לבגידה בכל הקשור לתוצאות כמו חיוב בגט, הפסד כתובה ועוד…
למן הרגע שבו תביעת הגירושין דורשת הוכחה, הרי שעפ"י המודל של דחיקת חקר האמת מפניה, התביעה לא תוכח והיא תידחה. זכויות התובע ידחו והאמת לא תיחשף. או במחשבה הפוכה, כל מעשה בגידה המבוצע בחדרי חדרים מוגן עפ"י החוק.
לא נעסוק כאן מהן ראיות הדרושות לבית הדין הרבני לצורך חיוב גט, אבל ניתן מקצת דוגמאות אסורות כגון:
1) חדירה למחשב של בן הזוג והדפסת חומר ראיות מתוכו.
2) צילום בן הזוג שלא בהסכמתו ברשות היחיד או אפילו בתוך ביתו שעה שהוא עסוק בדברים שהצנעה יפה להם.
3) הקלטת שיחות והאזנת סתר בדרך כזו או אחרת.
4) צילום מסמכים מתוך חפציו האישיים, מכוניתו או משרדו.
והנה לא היה די בזאת כדי לפגוע בזכויות הדיונית של בעל הדין בתביעת גירושין בבית הדין הרבני שמשמעה, כי תביעת הגירושין תדחה, אלא שלאחרונה ממש ניתן פסק דין בבג"צ 8928/06, פלונית נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים, שבו נקבע , כי אף אם הוכח שבן הזוג בוגד, לא תהיה לכך כל השלכה לגבי הרכוש. במקרה זה, פסק בית הדין הרבני הגדול, כי האשה מפסידה חלק מחלקה ברכוש של בעלה (הזכויות הפיננסיות), וזאת לאור הצורך שהתעורר באופן בלתי צפוי להקים בית חדש עם אישה אחרת. נימוקו של ביה"ד הרבני הגדול לא היה מוצלח. הוא היה צריך לנמק זאת מהפן הנזיקי, אלא שכנראה יש לבית הדין הרבני בעיות בדין הדתי בהיבט של דיני נזיקין, כאשר האפשרות לחייב את הבעל על פי דיני הנזיקין היא קלושה ביותר.
יוצא איפוא, כי בעל הדין יוצא נפסד לכל אורך החזית לאור דחיקת האמת החוצה. זאת בניגוד גמור לדין הדתי, שעוסק בעניינים של איסור והיתר, עניינים שבערווה. אלו דינים שאינם יכולים להשלים עם מצב שבו האשה זנתה, שהרי היא אסורה על בעלה ועל בועלה. האם בגלל הגנת הפרטיות היא לא זנתה? האם ניתן לומר שבמקרה הנדון כאשר הובאו תמונות לבגידת האשה, שנפסלו מחמת חוק הגנת הפרטיות, היא לא בגדה? האם היא לא אסורה על בעלה ועל בועלה? ברור שכן, היא אכן נאסרת על בעלה ועל בועלה. זה עניין דתי של איסור והיתר.
ההתנגשות שבין החקיקה האזרחית לדין הדתי היא התנגשות עזה, לעולם אין הם דין המשלים זה עם זה. אין גם אפשרות לעשות "הנחה", קרי "להוזיל" את מעשה הבגידה למעשה כיעור. אין דומה מעשה של 'זנתה' למעשים של 'כיעור' בתוצאות הדין הדתי.
לסיכום, עפ"י הפסיקה הנוכחית של ביהמ"ש העליון, כפי שהובאה, קשה יהיה להוכיח את תביעת הגירושין בביה"ד הרבני, על אף שביה"ד הרבני מבחינתו יקבל ראיות בהם יש עניינים שבערווה שתוצאתם חמורה.
ישנם כמובן דרכי הוכחה אפשריות המותרות עפ"י החוק ועל החוקרים למצות היטב את הדרכים הללו. על עוה"ד להשתמש בכלים העומדים לרשותו, כגון הזמנת עדים, מסמכים וראיות אחרות באמצעות צו ביה"ד הרבני. שימוש בראיות אסורות יביא לכישלון התביעה ואפילו להעמדת עורך הדין לדין בגין שימוש בלתי חוקי בראיות אסורות ובתנאי שהוא ידע שהן הושגו בצורה אסורה.
ראו הוזהרתם.
