עמ"ש 1279/07 (ת"א) פלונית נ.פלוני ואח' 28/6/10
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע, כי איזון המשאבים בין הצדדים יבוצע בחלוקה של 60% לאישה ו40% לאיש (למעט זכויות במגרש). בכך הפעיל ביהמ"ש את הוראת סע' 8(2) לחוק יחסי ממון תשל"ג 1973 (להלן "החוק"). על פי סע' זה רשאי ביהמ"ש בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת לחלק את הרכוש שלא בחלקים שווים. ומה היו הנסיבות המיוחדות לעשות כן? את התשובה קבע ביהמ"ש בערעור, שכאן רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור לעסק המשפחתי שבו עבד האיש ובכך סגי.
ביהמ"ש קבע כי למרות שהאיש עבד שם קודם הנישואין ומדובר בחב' משפחתית ולא של בני הזוג, לדעת ביהמ"ש לא תיתכן חלוקה שווה של נכסיהם כי בחלוף 10 שנות נישואין תהיה לאיש עבודה קבועה ובטוחה ואילו לאישה לא תהא בחלף 10 השנים הללו כל משמעות כלכלית.
אם נבחן את נימוקו של ביהמ"ש נראה שהוא מתבסס אך ורק על היכולת הכלכלית העתידית של כל אחד מבני הזוג ולכן זכתה האשה לקבל 60 % מהרכוש. אולם אם יושם לב, פסה"ד אינו קובע חלוקה בפועל של 60/40 אלא איזונים רכושיים כאשר בסיס האיזון בחלוקה יהיה 60/40, כיצד זה ייעשה? סע' 6 לחוק קובע כי אם עלו שווי נכסי האחד על שווי נכסי השני חייב האחד ליתן לשני מחצית ההפרש.
כיצד אם כן ייעשה כאן הדבר? האם על האיש ליתן לאשה 60% מן ההפרש? שבין שווי נכסיו לבין שווי נכסיה (זו הדרך הקבועה בחוק) או שיש לחלק את הרכוש כולו 60% לאישה ו40% לאיש. זהו הקושי הקיים בחוק שאינו מבוסס על שיתוף נכסים (זאת מדגיש היטב ביהמ"ש המחוזי) אלא על איזונים. איזונים אלו לא תמיד בהישג יד, כך למשל כאשר מדובר בזכויות עתידיות כמו למשל, במקרה זה בו האשה זכאית לחלקה בפיצויי פרישה של האיש בעוד שנים רבות.
עוד ייאמר כי ביהמ"ש "עקף" את הבעיה של נכס חיצוני למשפחה שלא היה מקום ליתן לאשה זכות שיתוף במניות מכח הדין הכללי לרבות השבחת המניות. לכן נאלץ ביהמ"ש לחתור למעשה לחלוקה של 60/40 כפיצוי על כך.
אין לנו הסבר בפסה"ד כיצד הגיע ביהמ"ש לתוצאה שהגיע ולא לקביעה מספרית אחרת.
הדעת נותנת שיש ליתן נימוקים לחלוקה כזו או אחרת ולא להסתפק באמירה "נראה לי להעמיד את בסיס האיזון בחלוקה 60% למערערת ו 40% למשיב". הרציונאל לחלוקה המספרית הוא הכרחי לצורך פסיקה עתידית ולשם מתן קריטריונים כבסיס לעריכת הסכמי גירושין מרצון. הדרך אם כן נכונה אולם התוצאה אינה ברורה כמו גם ביצועה בפועל.
