בעקבות עמ"ש 48671-05-10 מחוזי מרכז (24.1.11)
תמ"ש 27570/07 משפחה חיפה (3.2.11).
בשני פסקי דין אלו נדונה שאלת דירת המגורים שהיתה לאחד מבני הזוג עוד קודם הנישואין, בהתייחס לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973. לכאורה אין קל מזה. החוק קובע מפורשות כי רכוש שהיה לבני הזוג קודם הנישואין אינו בר איזון (סעיף 5 (א)(1)). יש סדר, יש דין ויש דיין. אלא שאין זה כך. בעניין הראשון קבע בית המשפט לעניני משפחה (כב' השופטת ח' קיציס) כי בן הזוג השני (האשה) זכאית למחצית הדירה וזאת רק על סמך עדותה, כי נתכוונו למוכרה ולקנות דירה משותפת.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע שאין לה כל חלק ונחלה בדירה. בעניין השני נקבע (כב' השופטת אלה מירז) כי לבן הזוג חלק ונחלה בדירה בשיעור של 40%! משום סיבות שונות כמו עריכת צוואה, מצג מצד בן הזוג, תקופת נישואין ארוכה (23 שנה) ארבעה ילדים , השתתף בשיפוץ ועוד…כן הובא גם פסק דינו של כב' השופט י' שפירא בבע"מ 818/05(י-ם) פלונית נ' פלוני (נבו), אשר קובע נחרצות כי בן זוג שמביא עמו דירה לנישואין יוצר מצג כלפי בן זוגו, כי יוכל לשכון שם לבטח וזו תהא רכוש משותף, אלא אם נתן סימנים שאינו מסכים לכך. (הסדר שלילי). מכל אלה אתה למד , כי עניין דירת המגורים הינו נושא סבוך ומסובך.
הכל החל מאותו פסק דין ידוע קנובלר- יעקובי) ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי;קנובלר נ' קנובלר פ"ד מט(3)529), שם נקבע כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בדירת מגורים מכוח הדין הכללי. הדגש הוא על דירת המגורים שבה לכאורה יש כוונת שיתוף ספציפית. גם הובא בפסק דינו של ביהמ"ש העליון, בעניין רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ (פורסם בנבו) אשר קבע כי המועד הקריטי (פקיעת נישואין) לא יחול על דירת מגורים שבה המועד הקריטי חל מיידית ואינו ממתין לפקיעת הנישואין. גם השופט א. רובינשטיין בבע"מ 10734/06 (נבו) תרם לכך רבות, כאשר קבע כי יש לבדוק עובדתית כל מקרה, האם הוכיח בן הזוג כי היתה כוונה ליצירת שיתוף ספציפי בדירה, וזאת על אף הוראתו המפורשת של חוק יחסי ממון. נמצאנו איפוא למדים כי הכל בעצם תלוי בעובדות, שהעיקריות בהן הן השקעות בדירה, השתתפות בתשלום משכנתא, התנהגות כזו או אחרת, הבטחות ועוד…
כתוצאה מכך אף דירת מגורים אינה חסינה מפני תביעה לשיתוף על אף הוראת סעיף 5 לחוק. זוהי מורכבות מוזרה בה הלכת השיתוף קופצת לתוך העגלה של חוק יחסי ממון. מצאנו, כי שופטי בית המשפט לעניני משפחה הקלו וזיכו את בן הזוג במחצית הדירה, ביהמ"ש המחוזי בי-ם (השופט י' שפירא) אף הרחיק לכת וקבע שזה אכן טבעי וברור (בדומה להלכת הדרי נ' הדרי, ע"א 806/93 פ"ד מח(3)685 העוסקת בהלכת השיתוף).
ואילו בימ"ש המחוזי שבמחוז המרכז הודיע שאין דעתו כדעת המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא)
מכאן, ברור כי כאשר יש לבן הזוג דירה שנרכשה והיא שלו עוד קודם הנישואין מוטב כי יעשה הסכם עם בן זוגו שאין היא ברת איזון, או לחילופין, להימנע מלגור בדירה זו עם בן זוגו. יוזכר כי עפ"י הלכת גמליאל, בג"ץ 10605/02 פ"ד נח(2) 529, אין צורך לאשר הסכם זה בביהמ"ש או אצל נוטריון, שכן באותו פסק דין נקבע כי עפ"י הוראת סעיף5(א)(3) לחוק יחסי ממון, די בהסכם בכתב שהנכס אינו בר איזון. ולפיכך, במינימום יש לקבל מכתב מבן הזוג על הסכמתו שדירת המגורים אינה ברת איזון והוא לא יטען לשיתוף בה.
